מטה יהודה נפרדת ממנהיג

ראש המועצה לשעבר מאירק'ה (מאיר) ויזל ז"ל

ביום רביעי בשבוע שעבר הלך לעולמו ראש המועצה לשעבר מאירק'ה ויזל ז"ל ואביו של ראש המועצה הנוכחי ניב ויזל ילח"א.

מאירק'ה כיהן בתפקיד ראש המועצה בין השנים 1994-2009, ובין הישגיו הרבים בראשות המועצה, שיקום כלכלי של קופת המועצה, השקעה בחינוך ובשילוב כלל ילדי המועצה מכל היישובים במוסדות החינוך יחד, קידום תחומי החקלאות והתיירות בהם גולת הכותרת "דרך היין" אשר בימים אלו הופכת לסמל ומותג המזוהה עם מטה יהודה.

ביום חמישי בצהריים בשבוע שעבר, מאות ליוו את ויזל למנוחות עולמים בבית העלמין בקיבוץ נתיב הל"ה. בין המשתתפים הרבים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון והגיעו לנחם גם במהלך השבעה, משפחתו, מכריו, חבריו, חייליו, חברי הקיבוץ, תושבי מטה יהודה, עובדי מועצה בעבר ובהווה, שרים ופקידים במשרדי הממשלה, שר האוצר לשעבר אביגדור ליברמן, שר התקשורת לשעבר ותושב המועצה יועז הנדל, שר המשפטים לשעבר גדעון סער, ח"כ ויו"ר הכנסת לשעבר מיקי לוי, ראש העיר של בית שמש ד"ר עליזה בלוך, יו"ר מרכז השלטון המקומי בישראל וראש עיריית מודיעין חיים ביבס, ראשי מועצות אזוריות וראשי עיריות מכל הארץ, מזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר, אנשי צבא וביטחון, בכירים במשק ועוד.

במהלך הלוויה ספדו לראש המועצה לשעבר, חברי הקיבוץ, נציג הלוחמים שלחמו תחתיו במלחמת יום הכיפורים אותה מלחמה בה הוא הציל את חייהם ועל כך קיבל את צל"ש האלוף, עובדי מועצה בעבר ובהווה ובני המשפחה.

בניו, ביתו ונכדיו של מאירק'ה ספדו לו, ביניהם ראש המועצה ניב ויזל.

מתוך הספדו של ראש המועצה ניב ויזל:

"אבא שלי, עולם שלם – 60 שנה של זיכרונות בכמה שורות, מנסה לזכור אותך אבא כפי שאני בוחר, מדחיק ברשותך את העשור האחרון.

ילד בן 4 אתך בפריז מסרב ללכת לגן. ילד בן 12 מוצא עצמי חולב פרות ברפת, במקום ההורים שלנו שיצאו למלחמה הארורה ההיא- יום כיפור 73. עוברים ימים וחזרת, זוכר כמו אתמול את הגעתך לקיבוץ, לרוחלה ואיך אתה נראה.

"כן אבא לקח לנו שנים להבין איזה גיבור היית, ממה ניצלת ובעיקר כמה חיים הצלת".

-עשר שנים לאחר מכן לבנון, אני יוצא בשן ועין מוצא את עצמי איתך בביירות, אתה סא"ל במיל' ואני קצין צעיר בתפקיד הראשון.

- לאחר הצבא שנים של קיבוץ אתה במועצה, עבודה, ניהול, ימי שישי, משפחה, ויכוחים אין סופיים לפעמים בכעס רב, והכל על שינויים, אסיפות, הנהלות, פוליטיקה רבין כן, פרס לא ועוד...

"באותם שנים נודע לנו במפתיע, לאילי ולי שאבא גדל רוב נעוריו ללא אמא, לא ידענו, לעולם לא סיפר, כמו סוד שהיה נעול אצלו ואצל "רוחקה" אחותו היחידה, לאחר שלאהל'ה אחותם הצעירה נהרגה בשירותה הצבאי.

"לא גדלת עם אמא, שנטשה אתכם בגיל צעיר, השאירה אתכם עם סבא יהודה שגידל אתכם ברחובות יפו- ת"א ועשה הכל להביא פרנסה הביתה."

"אבא היית איש חזק, דעתן, לפעמים כועס עם נפש של ילד עם דמעות, מלא רגש. איש של ערכים, נתינה, חזון שייך לדור הזה- לא כואב, לא מתלונן, יודע להבדיל בין עיקר לתפל"

"בשנים האחרונות, אני במועצה, אין יום שלא חושב עליך, מה היית עושה במקומי? מוסרים לך ד"ש, משווים.

 לא הספקתי אבא בשנים אלו לקבל ממך ולו עצה אחת".

"בשנים האחרונות כבר לא היית במיטבך, לא ידענו מה מרגיש או חושב. פספסנו אבא, נקווה שאתה גאה בנו, בי".

"קבלתי ממך כנראה המון, מה זה חזון, ערכים, אהבת המדינה, האזור והמועצה, הקיבוץ והמשפחה. אומרים לי שאני דומה לך אבא, שהולך בדרכך, עברת מלחמה שהשאירה בך צלקות- גם אני. עלית בדרגות במיל' עד סא"ל- גם אני, היית ראש מועצה- גם אני".

"אבא, אתה המצפן, אתה זה אתה, פיך וליבך שווים. תודה אבא על משפחה מדהימה, אחות ואחים שאוהב ואוהב תמיד. משפחה גדולה, שבט שכולו שלך אבא. תהיה חסר לי תמיד. תודה לכולכם שבאתם לחלוק לאבא כבוד אחרון. היום נשארתי יתום אבא,

נרדמת אתמול ולא קמת, כרגיל כמו גדול".

מתוך ההספד נשאו נציגי הקיבוץ

בקול דממה, אתמול, בשנתו, נפרד מאירק'ה מעולם החיים.

ולמרות שזה למעלה מעשר שנים שלא שמענו את קולו המוּכַּר, את שאגת האריה שלו, הרועמת מעל כל הסובבים אותו – למרות זאת, התפשט השקט הגדול שנפל פתאום, ומילֵא, כּענן לבן וסמיך, את הֶחלל הפעור שנותר במקום בו היה אדם. היה ואיננו עוד.

מאירק'ה נולד ב27 בפברואר 1933. בעוד 3 שבועות בדיוק ימלאו לו 90 שנים. הוא נולד בנווה צדק שבתל אביב, אח בכור לשתי אחיותיו, אלה ז"ל ורוחק'ה, תיבדל לחיים ארוכים, שנולדו אחריו. בילדותו עברה המשפחה מדירה לדירה בתל אביב-יפו, בתנאי מחסור כלכלי. לאחר שהוריו נפרדו – המשיך להתגורר עם אביו, ועם סבו, שהיה דתי-חרֵדי, אך חי בצוותא עם משפחתו החילונית.

בבית הספר היסודי למד ב"אליאנס", וכך רכש את השפה הצרפתית. מכיתה א' הוקפץ היישר לכיתה ג', אך שם נשאר שנתיים, ולולא היה אביו מגיע לבית הספר וצועק על המנהל – "עד היום הייתי נשאר שם..." כך סיפר לנו. את בית הספר סיים בכיתה ח', לא המשיך לתיכון והתחיל לעבוד – כנער שליח בעיתון "במעלה". במקביל, הצטרף ל"הגנה", אחרי שלא הסכימו לקבלו לשורות הפלמ"ח, בשל גילו הצעיר.

מאירק'ה התגייס לצבא במחזור הראשון של הנח"ל, תחת פיקודו של מוטה גור. שם התחיל להתגבש גרעין "איל", ובו חברינו לעתיד - דליה ברקאי ויהודית רוזנטל - זכרן לברכה, וחיים טל – יבדל"א. הגרעין היה מיועד להשלים קיבוץ ותיק, אך חברי הגרעין ביקשו להגיע לישוב סְפָר, למקום "שהכי קשה בו" – וכך נשלחו לנתיב הל"ה. הגרעין הצטרף למייסדים.

בתום השירות הצבאי, מאירק'ה ודליה, צעירים ויפים (בני פחות מעשרים...) - נישאו, והקימו משפחה : נולדה איל, בתם הבכורה, ואחריה ניב וגיא.

בנתיב הל"ה מאירק'ה התחיל לעבוד בפלחה, ותוך זמן קצר מוּנָה למלא תפקידים מרכזיים בקיבוץ – בהם באו לידי ביטוי כישוריו הניהוליים ויכולתו העסקית. גזבר הקיבוץ, מרכז משק, ממלא מספר קדנציות בכל תפקיד, יצא לשנתיים שליחות בצרפת, וב1972 מונה להיות מנכ"ל המפעל החדש המוקם בקיבוץ: תנה תעשיות, ושימש בתפקידו זה כ 10 שנים, לאחר שהשלים שני תארים אקדמיים, במנהל עסקים ובניהול ציבורי. כמנכ"ל צעיר וטרי הוא נדלק על הפרויקט החדשני שפותח בטכניון - טיהור מים באמצעות טכנולוגיית UV. מאירק'ה הביא את המכשיר לתצוגה לאסיפה, בה שכנע את החברים לבצע את ההשקעה. וכל השאר היסטוריה... זה הוא המוצר שפרץ את דרכו של המפעל לעידן חדש, למותג המצליח, המזוהה עם נתיב הל"ה עד היום: תמי 4.

לאחר נישואיו השניים – לרוחל'ה, שהביאה עמה למשפחה המורכבת גם את שרון בְּנָה, בפרק ב' משלה – נולדו ערן ואריאל, צעיר הבנים.

ב1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים – שאחריה דבר לא היה כשהיה. מאירק'ה, שבשירות המילואים שלו לאורך השנים התקדם לדרגת סגן אלוף, ושימש כמג"ד, פיקד על 3 מעוזים על גדות התעלה. עם פרוץ המלחמה כּוּתַר המוצב בו היו הוא וחייליו על ידי הכוחות המצריים.

מאירק'ה לקח את ההחלטה הגורלית של חייו, ושל חיי פַּקוּדיו: על דעת עצמו, ללא פקודה וללא הוראה מגבוה, החליט להוביל את אנשיו באישון לילה, בנסיגה חשאית מן המוצב, דרך כוחות האויב, עד שחילץ את כולם, עד אחרון חייליו – מהמעוז המכותר. על פעולה הירואית זו, על אומץ לבו האישי, הגבורה, התושייה והתבונה בהם פעל – זכה לצל"ש .

כי כזה היה מאירק'ה: מוביל, מפקד, מנהיג, פורץ דרך, יזם, עשוי ללא חת, מאלו שלעולם אינם אומרים נואש. מאלו שתמיד אמרו: אחריי...

ב1984, אחרי שליחות מטעם משרד החקלאות בוונצואלה, חזר לקיבוץ, לתפקיד מרכז בנין ושירותים, ולאחר מכן התמנה לסגן ראש המועצה האזורית שלנו.

ב1990 – נבחר להיות ראש המועצה האזורית מטה יהודה. תפקיד חייו, אותו מילא עד פרישתו, ב2009, כשהוא כבר בן 76.

מאירק'ה, ראש המועצה, הגיע בָּשֵל ומוכן לתפקיד הרם, כשהוא מביא עמו את ניסיונו הרב מהקיבוץ, ומהשליחויות שמילא בחו"ל, בניהול ובארגון, ביזמות ובהובלת תהליכים, בכלכלה המגוונת של האזור שלנו: בחקלאות, בתעשייה ובתיירות. הבייבי שלו בקידום התיירות במועצה: דרך היין! העוברת כחוט מקשר בין היקבים הרבים ביישובי המועצה, ומחברת את אהבתו הישנה-נושנה ליין על כל גווניו, עם היזמות והחדשנות התוססת בדמו.

מאירק'ה – היה דמות מרכזית בקיבוץ: מְעֵבר לתפקידים הרבים בהם נשא, יש להודות שהיה גם "אֵימַת החברים" באסיפות, לשונו חדה ומצליפה, בלהט ובעוצמה, בקולו המרעים.

כי הכול היה עושה בעוצמה. אריה שאג – מי לא יִירַא...

לא יִירַא מי שהכיר אותו כסבא מאירק'ה, הזוחל על הכריות עם הנכדים סביבו... במשפחה המורחבת, המורכבת שלנו - הוא היה דמות מלכדת, למרות עיסוקיו ותפקידיו הרבים, במיוחד בשנותיו הארוכות כראש המועצה. הוא היה נוכֵחַ, שותף מלא בחיי המשפחה – הדמות המרכזית באירועים ובארוחות שבת המשפחתיות רבות המשתתפים.

זה למעלה מעשר שנים שמאירק'ה שלנו הלך ודעך לעינינו. נוֹכַח-נִפקָד.

כמה התגעגענו לקולו, לצעקותיו, שהרעידו פיקות ברכיים, לצחוקו - כשמילא כוסות של יין, לחיבוקיו, לאהבתו, לעוצמתו, שפעמה בלבנו, כהר געש.

ועכשיו, הרבה, הרבה מדי, שקט.

שקט של סוף. סופה של תקופה.

נוח בשלום על משכבך, מאירק'ה.

מתוך ההספד שנשא נציג החיילים שלחמו עימו במלחמת יום הכיפורים

" חוץ משריטה קלה של אחד הלוחמים, בזכותו של מאריקה כל המעוז יצא בשלום, 33 לוחמים יחד עם מאירקה יצאו בשלום ואנו רשומים על שמו למעלה, ואני רוצה להודות לו ולמשפחה זכות גדולה"

במהלך טקס הלוויה נכדו של מאירק'ה תומר טרגן שר את השירים "זה קורה" של אריק לביא ואת הפיוט "אנא בכח".

יהי זכרו ברוך!